כמי שנוהגת לסעוד את ליבה לפחות אחת לשבוע במסעדה טובה, ולמגינת לבי, היות ואין ברשותי תנור אפייה ואין זמן לבישול, יצאנו אישי ואנוכי למסעדה נחמדה ולא מוכרת לי, במרכז היפה של תל אביב. הגענו אל המסעדה בהמלצת מכר, ובזכות ה מדפסת שהייתה לידי, באמצעותה יכולנו להנות משובר מזמין במיוחד, הכולל הטבה לבאי המסעדה. היה לילה חורפי וגשום במיוחד, אך החלטנו לנצל את השובר האטרקטיבי ששלפנו מהמדפסת לכן כמות המבקרים המצומצמת במסעדה לא ממש העידה על טיב האוכל ונותני השירות במקום. בהיותי נותנת שירות מזה שנים רבות, קיימת בי נטייה כמעט מולדת, אך טבעית, לבחון בקפידה את טיב השירות שאני מקבלת במקום כזה או אחר, עד כי לעתים אני נוגה באשליות שאני מבקרת מוסמכת מטעם משרד הבריאות או גוף ציבורי שכזה, שולפת ציפורניים וכותבת את הגיגיי ואת הביקורת העוקצנית שלי ונושאת בחיקי תמיד מדפסות כמו כתבנית מקצועית. אף על פי כן, תמיד יש מי שיזכיר לי, שאני בסך הכל עוד אנינת טעם ישראלית, שרוצה להרגיש רצויה, מכובדת, ממש כפי שהייתי נוהגת אני, רגע לפני השארת התשר למלצר במקום, או במילים פחות עדינות, פשוט להרגיש שאני לא פריירית בעיני אף אחד. לאחר עיון מעמיק בתפריט ביקשנו להזמין את מנות הפתיחה, המלצר השתהה, והביט בנו בעיני עגל, מלווה בפנים מתנצלות, באומרו ש"אין". אין את זה, ואין את זה. חלופה? אלטרנטיבה? משהו אחר שתמליץ עליו, מבלי להשמיץ את המקום ואת המסעדה בה אתה מועסק? לא, לא תודה. נתנו עוד הזדמנות, ביקשנו מנה אחרת, שהייתה ל"מנת הדגל" של המקום, כפי שמכר קרוב שלנו המליץ, בדיקה מהירה במטבח, ושוב תשובה שלילית. כך הערב שלנו במסעדה, שאינה נחשבת כמסעדה בינונית, הלך והדרדר. מחד, באמת שריחמתי על אותו מלצר מסכן, מי כמוני להבינו, מנסה להשתכר בכבוד ולשלם את שכר הלימוד שלו בסך הכל, אולי לקנות לחם במכולת ולשלם על מדפסת שרכש לעצמו, מאידך, היה ניכר כי כל הנושא היה נפתר אם רק היה בוחר במילים אחרות, או אולי מעיר את תשומת הלב של בעל המקום, שיציין על גבי התפריט את החוסר במנות, וכך ימנע אי נעימויות נוספות. בקינוח נשברתי, והצעתי זאת. בעל המסעדה לא נמצא, גם אין בקרבה מדפסות שנוכל להיעזר בהן לשם כך. הרמתי גבה, כמה קמטים במצח שלא מביאים דאגה לשם שינוי, כי אם כעס וייאוש, קמתי ממקומי, לקחתי את אישי ויצאתי את המקום.
נותרתי רעבה וקרחת והבטחתי כי לשם לא אשוב עוד.
